צל

  צל תהום עמוק מתהום. עשרות מונים. קפיצת אמונה ראשונה קשה פחות משנייה, משלישית, מי סופר? נשכבת על הגב אני שומעת את הגוף רועד. עמוד שדרה קדמי נמתח, מהדהד מבטן-לב. החתול צועד אחרינו, מגרש את הכלבים המתקרבים. זבובים נערמים מעל כביסה צוננת, ריחנית: הם יודעים משהו, ולא מגלים. האדמה תחוחה אבל מוגבהת. צריך לרדת בזהירות מהבהיר…

נשמטים

      הם הולכים ונשמטים ממני. אני נמנעת מהתיעוד שהם כמהים לו; הוא מזרז את ההליכים. אני מצלמת השתקפויות. הן מרהיבות לרגע ואז מכאיבות לעין; כתם בלתי-נסבל על המים השלווים. .. הזריקה המקלה יצרה מוקד חדש של כאב. הוא מלכד את העצבים החשופים לכתם סגול כהה אחד. אני נזכרת בך מתעקש לנוע תחתיי, נושא…

תפוח

אתן אצלה בבית, הולכות אל החדר שלה. היא לא הזמינה אותך לבוא. אימא שלך סחבה אותך לשם בתירוץ שהיא רוצה לשתות קפה עם אימא שלה. את רק בת חמש אבל כבר מבינה שהיא עושה את זה רק כדי שיהיה לך עם מי לשחק. את חדשה בגן ובשכונה. הילדה הזו בגן שלך. היא גרה שם תמיד….

בארץ רחוקה

  בלילה האחרון שלהם בדירה פיזרה אורז על דלתות השכנים. זו הייתה הרעפה מקרית, מתת-פרידה; יותר מדי פעמים עלתה וירדה את הקומות, יותר מדי משקל שהעמיס. כל סיבוב של זרועותיה בתום גרם מדרגות הטיח דקירות קטנות על שטיחונים. חדר המדרגות היה מוקף בחלונות מטבח. כולם פנו אל פנים הבניין, אל החלל הפעור של הפטיו הלא-מנוצל. זו…

אי תנועה

"אנג'ל את אנג'ל ושות' – רואי חשבון" צנח לה על הזרוע כשחזרה מהסיגריה היומית. חמש שנים ניצב בגאווה, אותיות זהב מעוגלות בבלט על לוח זכוכית רחב, ועכשיו הוא מנופץ על הרצפה ורק הפינה הימנית נותרה דבוקה לדלת, להכעיס. עמדה קפואה בין השברים. כולם היו אדיבים כלפיה, הרבה יותר מהרגיל – הובילו אותה אל הכיסא, הגישו…

הרוחצת

אני עומדת בפתח החדר ומתפללת לאדמה שתרעד, למכתש שייפער ויאסוף אותי אליו. "אוֹפוּרוֹ", כמה רוגע טמון בשם הזה. איך ציפיתי להתרווח בבריכה החמימה, להרפות את הגוף אחרי הנסיעה. כשקראתי במדריך ליפן על האמבט המשותף, תהיתי אם אני באמת רוצה את הרחצה הקהילתית הזאת אחרי שנפרדתי סוף סוף מהעדר הדביק שאני נעה אתו ממקום למקום. שכנעתי את…

הפלגה – לקט נוסעים

שמש העצב של אמא היה מודולרי. היא ריהטה בו את הבית בצורות משתנות. בבוקר הייתה יעילה ונמרצת. משב זהוב של אופטימיות הסתנן פנימה עם קרני האור הראשונות.   ארונות המטבח צופו מרבדי לדר פריכים, טעם חמוץ-מתוק של דאגה עלה מהם, נספג אל הכריכים שהכינה – לחם אחיד, גבינה לבנה, זיתים –  הכתים את חיוורונם. בצהריים…

הטפיל

לא הייתה לי כוונה לכתוב. מעולם לא חשדתי שיש בי כישרון. אהבתי לקרוא, לא נמשכתי לחבר אותיות זו לזו. מאחורי הילת היוצרים, היה ברור לי, מסתתרים טכנאי מילים והם בוהים במסך המחשב ימים שלמים, בדיוק כמוני. גרוע מזה, כתיבה נראתה לי פעולה אוטיסטית, בדומה לציור אולי. אל תעלבי, כן? הכול התחיל אצלי בגלל שמלצמן. זה…

באנו

. חושך לגרש . בידינו אור ואש .

ומה מסתבר פתאום?

תמיד רק על להמשיך ולשרוד בהישרדות המטומטמת שלך, ולאחר שתשרוד לך, מה יהיה לך יותר ממה שהיה לך כל הזמן תמיד בשפע ויותר מדי, תמיד  רק על ההישרדות ואף פעם לא על הגאולה, אם אפשר, או רגע,

שמלצמן

המוות הטיל עצמו על עמירם שמלצמן בהפתעה גמורה, בא עליו בדמות שדיה העצומים של חוה. רגע לפני, שמלצמן מתבונן בזיקוקים ממרומי הממלכה; קומה חמישית, שלושה כיווני אוויר, כיסא-נוח, פיסטוקים, בירה. החולצה שלו מתנופפת, חושפת תלתלים מאפירים. הם מקפצים כשהוא מהדהד את המטחים: מטר אדום, כוכבים כחולים, הבזק לבן. אמריקה. הוא נזכר בטיול האחרון, לסין. בערב ראש השנה…