תפוח

129

אתן אצלה בבית, הולכות אל החדר שלה. היא לא הזמינה אותך לבוא. אימא שלך סחבה אותך לשם בתירוץ שהיא רוצה לשתות קפה עם אימא שלה. את רק בת חמש אבל כבר מבינה שהיא עושה את זה רק כדי שיהיה לך עם מי לשחק. את חדשה בגן ובשכונה. הילדה הזו בגן שלך. היא גרה שם תמיד. אימא שלה צעירה ויפה מאימא שלך. יש לה פנים רכות-רכות וגם המילים מתגלשות לה ברכות משונה כזאת מהפה, כאילו צפות באוויר. היא הולנדית. אין לך מושג מה זה אומר אבל כשאת מסתכלת עליה ועל הספלים עם הציורים הצבעוניים שהיא מוזגת אליהם בזהירות את הקפה, את יודעת בבירור שנכנסת לעולם חדש וזוהר.

בתמונה שהאיש עם האור הגדול יצלם בסוף השנה אתן תראו כמעט כמו תאומות. יש לכן את אותה התספורת, שיער שטני חלק ומלא ועור בהיר-חיוור. אפילו את אותן הגומות. אתן תתחבקו חזק ותחייכו עם כל השיניים בחוץ. אבל עכשיו, את מסתכלת באף הסולד שלה ובעיניים הכחולות והיא נראית לך יפה כל כך, ממש מהחלומות. אפילו שהיא לא באמת רוצה לשחק אתך ומעקמת את הפרצוף. יש לה שתי אחיות, יפות כמוה. הגדולה נותנת לך יד ודוחפת אותה קלות, מכוונת אותה אל המסדרון בעזרת שתי אצבעות דקות על הכתף. אתן מתיישבות על המיטה שלה. נכון יותר, היא מתיישבת. את רק נשענת, כי אין כיסוי על המצעים. ושותקת. בוהה בנעלי הבובה האדומות החדשות שלך שמחכות כל כך לחולל כשפים. אחותה עוזבת אתכן. היא מתחילה לדבר. בהתחלה לעצמה. אחר כך אלייך. היא קמה ומביאה משחקים.

אבא שלה חולף ליד הדלת ועוצר להציץ, אתן כבר בעולם אחר. בכל זאת את מספיקה להבחין שהוא בכלל לא יפה ולא זוהר. את סולחת לו מיד כי הוא חייכן ונחמד וגם כי סיפרו לך כבר בבית, שאפילו שהם גרים כאן בבניין לידנו, אבא שלה הוא לא סתם אחד, הוא הראש של כל העיר. היא מספרת לך שהוא חזר עכשיו מחוץ לארץ והביא לה ספר שעושה קסמים. רוצה לראות? כן! היא מוציאה אותו מתוך ארגז צבעוני שלא הבחנת בו קודם. את מרגישה חגיגית. הספר כתוב באותיות שלא ראית אף פעם והוא נפתח משמאל לימין. אבל את הציור על הכריכה את מזהה: זו שלגייה. לרגע את מתאכזבת. אבל רק לרגע, כי הציורים בפנים נפתחים כמו מניפה והדמויות פורצות החוצה מתוך הדפים. היא מעבירה אותם באטיות, אחד-אחד, ומספרת לך בעל פה את הסיפור. לא אכפת לך שאת מכירה אותו. את מוקסמת מהקול שלה שפתאום עולה ויורד ביחד עם הדמויות, עושה לך תאטרון בובות פרטי, ומהריח הנעים שיש לה כשהיא יושבת ככה קרוב, פנים ליד פנים.

כשהמכשפה מגיעה עם התפוח היא רק מסתכלת עלייך ושותקת. אחר כך היא שואלת אם את יודעת לשמור סוד. את מהנהנת. היא מתקרבת עוד יותר, מצמידה פה אל אוזן, לוחשת: בלילה היא יוצאת מהספר. את מעקמת פרצוף כנראה, כי היא עושה פרצוף של נעלבת. אני לא אומרת סתם, היא מתעקשת. ראיתי אותה יוצאת משם כבר כמה פעמים. והיא נהיית גדולה יותר מאנשים רגילים. את חושבת לעצמך שהיא משקרת, אבל עמוק בפנים את מתחילה להאמין. את חוזרת למשחק הקודם. היא סוגרת את הספר ומצטרפת. אחרי כמה דקות היא אומרת לך שאת צריכה להיזהר. עכשיו, אחרי שגם את קראת בספר, המכשפה תבוא גם אלייך. את תלכי לישון ופתאום תראי אותה אצלך בחדר. אי-אפשר לדעת מה יקרה. את מתעלמת ממנה ומשחקת בשתיקה עד שאימא שלך לוקחת אותך הביתה. את לא מספרת לה שומדבר.

אחר כך את מפחדת. לילה אחרי לילה את מתקשה להירדם. הנוכחות של האחים שלך בחדר לא עוזרת. את שומעת את הנשימות שלהם, את הצפצופים ואת השיעולים. את מדמיינת צללים גדולים על הקיר. את מצטערת שעברתם לפה. בבניין הקודם כל הדלתות היו פתוחות וכל הפרצופים היו מוכרים. כולם שמרו עלייך שם, היית הילדה הקטנה של כל השכנים. את מחליטה שאת לא רוצה לחזור לבית שלה שוב. את לא רוצה בכלל להיות חברה שלה. אבל היא כבר שכחה מהכול. היא מחייכת אלייך כל בוקר ובוחרת בך שוב ושוב מכל הילדות. הגננת שמחה. היא מושיבה אותך לידה בארוחות ובריכוז ומחברת אתכן לזוג בכל הריקודים.

בסוף את סולחת ובוחרת בה חזרה. את לומדת לספור את הבלטות הגדולות שמובילות משביל הכניסה של הבניין שלך אל זה שלה. את לומדת לאהוב עוגות תפוחים עם קינמון ושוקו עם תוספת וניל. את עדיין מתגעגעת קצת לבניין הקודם: לחצר הגדולה עם העצים, למשחקים ששיחקת עם כל הגדולים, להמולת האמהות בצד. את כבר לא חלק משכונה שמחה אחת, אבל את שמחה. יש לך את החברה שלך. אפילו חתולי הרחוב לומדים לזהות אתכן יחד. בגן אתן צמד בלתי ניתן להפרדה, בלתי מנוצח. כל הילדים מבינים את זה. ויום אחד כשילדה אחת עושה משהו שאתן לא אוהבות, אתן מטפסות אחריה בסולם העגול של המגלשה הגדולה ומורידות לה את המכנסיים ואת התחתונים. מול כולם. היא יורדת בוכה ואתן ממשיכות יחד ומתגלשות זורחות מהפסגה. רק אחר כך, כשהגננת מעמידה אתכן באמצע המעגל, רק אז לרגע, את מרכינה את הראש ומתביישת.

פורסם בקטגוריה גלויה | עם התגים , , | כתיבת תגובה