צל

4724942183_81220dd0d6_b

 

צל תהום עמוק מתהום. עשרות מונים. קפיצת אמונה ראשונה קשה פחות משנייה, משלישית, מי סופר? נשכבת על הגב אני שומעת את הגוף רועד. עמוד שדרה קדמי נמתח, מהדהד מבטן-לב.

החתול צועד אחרינו, מגרש את הכלבים המתקרבים. זבובים נערמים מעל כביסה צוננת, ריחנית: הם יודעים משהו, ולא מגלים. האדמה תחוחה אבל מוגבהת. צריך לרדת בזהירות מהבהיר אל הכהה, אל העולם המסתתר מעבר. יש לנו חוש כיוון נפלא. וכישרון לא-מבוטל להיאבד.

צלתהום עמוק מתהום. הנוף רחוק ומדומה, החלונות פתוחים.

יש לנו אוסף מסמרי ציפורן ונעליים אדומות בשלל גוונים. הן ננעצות אל קבי עץ מקרקשים: זו אגדה כפרית.

בכל בוקר מחדש אנחנו מתפלאים על מתינות הרעש, איך הלמות הפטישים נספגת במרחב. ובאחת הפעמים שאנחנו שוטפים זה את זה, אני רואה את הגוף מבפנים.

הוא נשאב.

לזהות את מקור החום ולהשיל באחת את מחיצת הזרות: זו חוכמה שחסרה לרוב האנשים. אומרים שלעולם לא מאוחר ללמוד. או להשלים.

אני נזכרת בפלישה של הדיבור אל המגע. ההפוגה הייתה לשמן שנשפך על מים. רק הצבעים הצליחו לחדור את העור, להשתלב. למשל, כמו ‒

אנטון אדום נותן יד לאימא לבנה. ממיס ומתמוסס.

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה צילום קצר | עם התגים , , | כתיבת תגובה