בארץ רחוקה

 

בלילה האחרון שלהם בדירה פיזרה אורז על דלתות השכנים. זו הייתה הרעפה מקרית, מתת-פרידה; יותר מדי פעמים עלתה וירדה את הקומות, יותר מדי משקל שהעמיס. כל סיבוב של זרועותיה בתום גרם מדרגות הטיח דקירות קטנות על שטיחונים. חדר המדרגות היה מוקף בחלונות מטבח. כולם פנו אל פנים הבניין, אל החלל הפעור של הפטיו הלא-מנוצל. זו הייתה העיר הפנימית, נטולת מרפסות. כל התריסים בה היו מוגפים. רצועות דקות של אור, רק הן חדרו מפעם לפעם מבין החריצים, וריחות תבשילים בימי שישי.

לילה אחד הוא חלם שהאש אוחזת בחלונות הקומה השנייה, בפינה המנוגדת לשלהם. היא לא נבהלה. פתחה את הדלת, רכנה על המעקה והביטה בה לרגע. אחר כך נכנסה חזרה, נעלה אחריה והתקשרה למכבי האש. היא ליטפה את ראשו ואמרה: "אל תדאג, הכול מתרחש רחוק מאוד מאתנו, בקצה השני של היבשת. זו ארץ זרה."

כשעזבו, הייתה שעת לילה מאוחרת, כפות הידיים התאגרפו סביב שקיות אשפה אחרונות עמוסות שאריות מזון יבש. הגוף סירב להיענות. היא חששה שתיפול ותתגלגל מכל המדרגות; גם כשהצעד יציב רגל אחת תמיד נשרכת מאחור. כשטיפסה שוב, בשארית כוחות, נצנץ אליה הלבן המבהיק. ברוכים הבאים, אמר הכיתוב. שיהיה במזל טוב.

ההחלטה נבטה בה כשקראה את כותרות העמוד האחורי של עיתון סוף השבוע: המהגרים הראשונים בארצות-הברית היו קניבלים; במדורות ל"ג בעומר שרפו כלבים בעודם בחיים. היא חשבה: אני רוצה להגר. אין לאן. אני רוצה להתקפל לתוך מזוודה ולהתגלגל. ממילא התנועה האינסופית שמסביב מדוּמה ורוב האנשים זרים. "אנחנו לא נוסעים לשום מקום," אמרה לו, "ובכל זאת פוחדים שלא נוכל לחזור. בוא נצא לדרכים, התנועה עצמה תהיה לנו מרחב קיום. בכל מקום שאליו נגיע ניטע עצי הדר ונצייר. כמו מגלי עולם אגדיים נתעד בעפרונות את פלאי היבשת: חי, צומח, דומם."

הבית החדש שלהם ממוקם בים. מעגן "דלית" הוקם על חורבות אסדת קידוח. פרנסי המקום קבעו דמי עגינה נמוכים משמעותית מאלו שבמרינות העירוניות. הוא לא נועד למי שמחזיקים להם יאכטות להפלגות שעשועים או לאלו המבקשים להתפרנס משַיט או ממקצועות שעל פני האדמה אינם חוקיים. כל העוגנים במקום בחרו בספינות להיות להם בית וקיבלו עליהם את חוקי היישוב הצף.

הם לא מכירים אף אחד. המתיישבים הראשונים נקשרו זה לזה בקשרים הדוקים שאינם מותירים מקום רופף להשתחל בו. החדשים עודם נשמרים לעצמם, עוגנים במרווחים. הם עצמם ספונים בבטן הספינה יותר מהאחרים. אבל כולם פרושים לפניהם באתר הקהילתי. הם מתעניינים בעיסוקים שלהם, בשמות בני המשפחה. הם ממיינים מביניהם את העצים והפרחים, את בעלי החיים, משננים אותם בסדר אלפביתי או אקראי. שוב ושוב הקהילה מתרחבת, ספינות חדשות מטילות עוגן. לברכת השנה החדשה צרפו תמונות של המתיישבים הטריים מחייכים בפיות פתוחים וטורי שיניים מבהיקות. הם התרגשו.

מקצה הסיפון הקדמי הם משקיפים על נקודות מרוחקות: סירות נייר. הם מנסים לנחש מי מהן שייכות לצי הסוחר, מי מהן נושאות תיירים ובאיזו בטן מסתתרים המהגרים. בירכתיים הניחה עציצים גדולים עם ורדים. כמה מהם החלו ללבלב, אחרים נראים לה אבודים. היא ממשיכה להשקות אותם באדיקות ולגזום ענפים סוררים. רק את החלזונות המצטברים יחד, כדורים צפופים, היא מתקשה לסלק. היא קוראת להם שקרים – אי-אפשר להסיר בלי לרסק, לא בריא להשאיר. על רצפת חדר האירוח הוא פיזר אדמה. בכל בוקר הם שותים שם את התה בעמידה, משרישים.

 

תמונה

פורסם בקטגוריה צילום קצר | השארת תגובה