אי תנועה

"אנג'ל את אנג'ל ושות' – רואי חשבון" צנח לה על הזרוע כשחזרה מהסיגריה היומית. חמש שנים ניצב בגאווה, אותיות זהב מעוגלות בבלט על לוח זכוכית רחב, ועכשיו הוא מנופץ על הרצפה ורק הפינה הימנית נותרה דבוקה לדלת, להכעיס. עמדה קפואה בין השברים. כולם היו אדיבים כלפיה, הרבה יותר מהרגיל – הובילו אותה אל הכיסא, הגישו מים קרים. אנג'ל הבכיר ביותר בא לדרוש בשלומה. היא בסדר, כן. מכה קלה. אין חתכים, רק נבהלה – פטרה עצמה מהם בחצי חיוך ושקעה בדוחות המע"מ השנתיים. הכול חזר להסתחרר סביבה, כאילו כלום; שלכת אמצע ינואר שנופלת כרגיל בעצמאים.

בדרך הביתה, שעות אחר-כך, חשבה כמה זה סמלי שדווקא עליה המשרד מתרסק וכמה הם לא מודעים לצומת הסואן שהיא. פקוקה. האוטובוס הגיע באיחור, דחוס באנשים והיא התחרטה כרגיל שבחרה להשאיר את המכונית ליד גן עפרוני. או פשוש. היא כבר לא בטוחה. דקות ארוכות היססה בבוקר, בסוף הכריעה לטובת תנועה פסיבית. זה לא שהיא לא יודעת להיות החלטית. היא לא רוצה לפעמים. זה מה שהאחרים לא מבינים. הכי הייתה רוצה להיות עכשיו ברכב הזעיר שלה, במרחב הפרטי, לשמוע את נינה סימון שרה בואי, אבל הרי אפילו אתו לא תהיה לה חניה ברדיוס של קילומטר וצריך למהר עם ליבי לחוג ברחוב ליד ולהביא מהפעוטון את עילם. זו הייתה ההחלטה ההגיונית. וויילד, וויילד איז דה ווינד. הטפטוף מתגבר. מותח פסים אלכסוניים שמכים בזגוגית. "גרפיטי מזוין", עוברת לה בראש המחשבה ונפלטת בלי משים. האיש שעומד צמוד מדי משמאלה עונה בהבל פה חריף ממנטה, "יסיידו מה שהגשם לא ישטוף. אל תדאגי." לוקח לה זמן להבין מה הוא רוצה. וממי. "אבל תמיד יבוא מישהו שיצייר אחר." הוא ממשיך. היא מהנהנת בשתיקה ומסבה מבט. היד הכואבת נמתחת להדק אחיזה ברצועת הפלסטיק הצהובה, הלא-יציבה, נעה אתה לאורך העמוד. היא בוהה בסימן הכחול שחוצה אותה במקום שבו לא נזל ממנה דם. היא מצרפת אליה את היד השנייה, להקל על המשא ומנסה להתרכז, לייצב את עצמה בתוך הגוש, לנבא את קצב הבלימות והתזוזה. היא צריכה להתחיל לרכוב על אופניים. זה מרחק גדול, אבל אפשרי. קצת התעמלות לא תזיק לה, כל היום מול הניירות והמחשב. בגילה. צריך רק להתאים כיסאות לילדים. ראתה הורים נוסעים ככה – ילד אחד מאחור, ילד אחד מלפנים – מדוושים קלילים כאילו זו תנועה טבעית לאדם, טבועה גנטית. וקסדות. גם קסדות הם חייבים. זה לא בטיחותי. על זה היא לא תתפשר. לא כמו הקלילים. קלילות זה לא השם השני שלה. מה תעשה אם הוא יתחיל לבכות בדרך? והיא לא מפסיקה לדבר מרגע שקמה בבוקר. "בלעת פטיפון", היו אומרים לה על זה בגילה. גם במכונית זה משגע אותה, אבל כאן זה עניין של יציאה משיווי המשקל. והכול עליה. במבול כמו זה שהיה בבוקר לא הייתה מעזה. אבל כמה ימים כאלה כבר יש בשנה? היא לא ידעה לרכוב עד גיל תשע. לא בלי גלגלי עזר. כשסוף סוף התגברה על הפחד התביישה. כשהתגברה על הבושה איש לא התפנה ללמד אותה. נדנדה שבוע לכולם. בסוף אחותה הגדולה התרצתה. יצאה לרוץ אתה בקור. אחזה ועודדה אותה מאחור, ניחמה כשנפלה. האופניים היו קטנים למידותיה ולא נוחים לנסיעה. המכות לא הטרידו אותה. היא הרגישה אהובה. חודשיים אחר כך קיבלה ליום ההולדת את האופניים האדומים. כל השבוע הגשם ירד ללא הפסקה. אסרו עליה לרכוב עליהם בבית, אסרו עליה לצאת החוצה. אפילו לא לרחבה שמתחת לבניין. "נו, אימא, באמת." המבט של אבא השתיק. יום אחרי יום אותה מריבה בצהריים ושתיקות זועפות בערב. בשבת מרדה. פרצה בנסיעה מהחדר אל המסדרון ואחר כך מדלת הכניסה לקצה הסלון עד לדלת המרפסת הסגורה ובחזרה. בתנועות כבדות היא באה לעצור אותה. לא, לא, לא תתפסי, האיצה מהירות, חלפה דרך דלת הזכוכית שהתרסקה, נבלמה במעקה הבטון. ללא שריטה. כולם זינקו מהמיטות. אימא סטרה לה. "לך תתלבש." צווחה על אבא בהיסטריה. שלחה אותו לבית הכנסת להגיד 'הגומל' ולתת צדקה.

המלמולים מסביב מעוררים אותה, בחוסר שביעות רצון היא מיטיבה להבחין תמיד. הם לא זזים מסתבר. כבר כמה דקות. לא, רק לא היום. בחמישי כולם יודעים שהיא יוצאת מוקדם כי אין לה סידור לילדים. הם מושיעים אותה מהלקוחות המתנקזים. אומרת יפה "שבת שלום" ויוצאת בדיוק בזמן ושהעולם יתהפך. המבול מאחוריה. ודווקא השבוע, בעיתוי הכי קשה בשנה, אפרת הקדימה ללדת ואת ברוריה תקפה שפעת מזן עמיד במיוחד. בכל יום שאבו ממנה עוד קצת וכבר כמעט שאזלה. ביום ראשון תשוב לטפל בשלוליות בכוחות מחודשים. ועכשיו מה? תאונה? אם תצא עכשיו ותרוץ לרחוב מקביל לתפוס מונית, תספיק? לחייג לגן? לרדת? אין לה אוויר. מה שיהיה, חייבת לצאת. נדחסת בין גווים ועכוזים, משליכה סליחות לכל עבר. מבקשת מהנהג לפתוח את הדלת. "אין לך לאן ללכת, גברת, חפץ חשוד." הוא מצביע על ניידת חבלה שמתקרבת. היא מוציאה את המשאף מהתיק ונותנת לשיעול החנוק לפרוץ. בלי בלימה מנומסת. הוא פותח בלי מילים. יוצאת. הפקק גולש אל המדרכה ושוטרת מרחיקה את הנאספים לכיוונה. היא הולכת לאחור, חזרה לכיוון המשרד, נרטבת. רצה עד התחנה הקרובה, נעמדת בפנים. מסדירה נשימה ובולעת מכאובים. מתקשרת לאמהּ. "אני יודעת שאת כבר בדרך להתעמלות, אבל רק להוציא עד שישתחרר פה… אני תקועה… אבל דחוף, עכשיו… לא. עם מונית, אל תחכי לאבא. תודה." מחליטה להמשיך לצעוד. להתעלם מהגשם ומהמבטים שיתמהו. צועדת אל הבניין, עולה במעלית. מתלבטת. היא רוצה להניח ראש על השולחן ושמישהו יכין לה תה. וילטף לה את השיער. אבל למה דווקא כאן, אלה? הייתה ממשיכה עוד קצת ועוצרת בבית קפה. אידיוטית. כן, זה מה שתעשה. כשתגיע לקומה תלחץ מיד על הכפתור של הלובי. עוד לפני שדלת המעלית נפתחת היא שומעת את טרטורי הטלפונים. וגם רעש מקדחה. שולחת רגל החוצה ומציצה, סקרנית. "אנג'ל את אנג'ל ושות' – רואי חשבון" קם לתחייה, מחוזק בברגים הוא שוב מתנוסס על הדלת במסגרת צבעונית עליזה.

פורסם בקטגוריה צילום קצר | עם התגים , , | השארת תגובה